פסק-דין בתיק עד"י 5169/08

א.      כללי

פדל מחמד צאלח חמדאן (המשיב בעד"י 5169/08 והמערער בעד"י 5372/08, להלן: המשיב) הורשע לאחר הוכחות בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, נשיאת משרה וכן פעילות מטעם אותה התאחדות, אשר יוחסו לו בכתב אישום מתוקן, והכול בשל פעילותו של המשיב ברשימת "הרפורמה והשינוי" השייכת לחמא"ס, אשר המשיב היה חבר בה ואף כיהן מטעמה כחבר במועצה המחוקקת, לאחר שנבחר בבחירות שהתקיימו ברשות הפלסטינית לפני למעלה משלוש שנים. בימ"ש קמא גזר על המשיב 33 חודשי מאסר בפועל וכן 15 חודשים של מאסר על תנאי, ובנוסף - קנס של 5000 ש"ח.

שני הצדדים מערערים על פסק הדין: המשיב מערער על עצם ההרשעה. טענתו הראשונה היא כי יש למחוק את פרט האישום השלישי אשר זהה בעובדותיו לפרט האישום השני. המשיב טוען עוד כי אין די ראיות להרשעתו של המשיב בעבירות שבהן הורשע, ולכן היה על בימ"ש קמא להעדיף את גרסתו של המשיב כי כלל לא היה חבר בחמא"ס אלא התמודד כמועמד עצמאי באזור רמאללה, וכפועל יוצא מכך, לזכותו מהעבירות שבהן הואשם. לעומת זאת, התביעה מערערת על קולת העונש, וטוענת כי בימ"ש קמא חרג במידה ניכרת מרמת הענישה שנקבעה בתיקים דומים, ולכן יש להחמיר בעונשו.

ב. ערעור ההגנה על הכרעת הדין

אדון תחילה בערעור על הכרעת הדין, אף שערעור התביעה על גזר הדין הוגש קודם לכן. בימ"ש קמא סקר בהרחבה את עדויות עדי התביעה ופירט רשימה של 9 מסמכים שהוגשו בהסכמה, ובכללם 3 הודעות של עד תביעה 3 ממועדים שונים, וכן חוות דעת של המכונה "שנהב" אודות רשימת הרפורמה והשינוי.

בכל אופן, בימ"ש קמא הסתמך על עדותו במשטרה של עד תביעה 3 מיום 10/08/06, מר עזיז דוויק, אשר היה העד השישי שהעיד במסגרת פרשת התביעה (להלן עד תביעה 3). העד נשאל אם הוא מכיר את המשיב, והשיב בשני מקומות שונים כי הוא מכיר את המשיב וכי מדובר בתושב רמאללה אשר נבחר לפרלמנט מטעם רשימת הרפורמה והשינוי. העד ציין בעדותו כי מדובר ברשימה של החמא"ס והדגיש את מעמדו הבכיר בהיותו למעשה ממלא מקום של ראש הרשות הפלסטינית.

בין היתר מסר העד באמרתו פרטים שונים על הרשימה שבה נבחר, ובכלל זה מספר המועמדים שנבחרו, וכמה מתוכם עצורים. העד פירט גם שמות של כמה חברים שנבחרו למועצה המחוקקת מטעם הרשימה האמורה, ובכללם גם המשיב, וניכר בו כי הוא בקי היטב בפרטים שונים הקשורים לרשימה. מהזכ"ד על החקירה ס/1 עולה כי העד אף זכר את מקום מושבו של המשיב באולם של המועצה המחוקקת.

כאן המקום לציין כי אמרתו של עד תביעה 3 הוגשה בהסכמה ביחד עם ראיות נוספות בישיבת בית המשפט מיום 06/10/08, ועל פני הדברים מדובר בהגשת מסמכים בהסכמה בהתאם לסעיף 10ב לפקודת הראיות. ראיות שמוגשות במסגרת זו, אינן צריכות בהכרח חיזוק ראייתי, בשונה מראיות שמוגשות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ראו לעניין זה קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורת 2003, עמ' 378. למרות זאת, הניח בימ"ש קמא כי נדרשת תוספת ראייתית, ובכך הלך בדרך שבה הלך הסנגור בסיכומיו, אלא שהוא קבע כי יש בראיות תוספת במידה הנדרשת. אלך אף אני בדרכו.

כידוע הכלל הוא כי

"משקלה הפנימי של עדות נקבע על-סמך שיקולים שבהתרשמות ושיקולים שבהיגיון, כגון: הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים המשכנעים כי המדובר בדברי-אמת. ואולם, יש ונדרשת תוספת ראייתית מכוח הדין. בכל מקרה - בין שדרישת התוספת היא על-פי דין ובין היא נובעת משום חסר במשקל העצמי של העדות - קיימת זיקה הדדית בין משקלה העצמי של העדות לבין התוספת הראייתית.

ככל שהמשקל העצמי גדול יותר התוספת הנדרשת מועטת, ולהיפך, ככל שהמשקל העצמי של העדות קטן יותר, תידרש תוספת גדולה יותר...".

(ע"פ 6147/92  מדינת ישראל נ' יוסף בן שלמה כהן  פ"ד מח(1), 62 ,עמ' 67-68).

בנסיבות שלפנינו, אני סבור כי מדובר בראיה שמשקלה העצמי הוא גבוה, נוכח הפרטים הרבים המופיעים בה, אשר חלק מהם מאומתים גם בראיות אחרות, ולכן גם בהנחה שנדרשת תוספת ראייתית, די היה בתוספת קלה יחסית, וכזו נמצאה בעדויות אחרות אשר מאמתות פרטים בעדותו של עד תביעה 3, בכך שהן מונות שמותיהם של אלה הנזכרים בעדותו כמי שחברים ברשימת הרפורמה והשינוי, כפי שציין בימ"ש קמא בפסק דינו.

אמנם הסנגור שב והעלה בהודעת הערעור טענות שטען כבר בסיכומיו בבימ"ש קמא אודות פגמים שונים שיש לטענתו באמרתו של עד תביעה 3, ובין היתר הוא מצא פגם בכך שהעד לא נחקר באשר למקור ידיעותיו אודות חברי הרשימה ובכללם המשיב. בטיעוניו בע"פ הדגיש הסנגור טענה נוספת הנובעת מכך שזכ"ד של השב"כ מחקירתו של עד תביעה 3 לא היה ברשותו בעת שהעד העיד, ובכך נפגעה זכותו לחקירה נגדית. בחנתי את טענותיו ומצאתי כי אין בהן ממש, ואתייחס תחילה לטענה האחרונה ביחס לזכ"ד, אשר למעשה נזכרה לראשונה בטיעוניו של הסנגור לפני בימ"ש זה.

עיון בפרוטוקולים של בימ"ש קמא מגלה שהעד עלה להעיד בישיבת בית המשפט מיום 11/06/08, אולם לא העיד למעשה לגופו של עניין, אלא מסר הודעת מחאה, וסירב להשיב לשאלות שנשאל. נוכח זאת, הפסיק התובע את חקירתו ומסר כי יבקש להגיש את אמרותיו באמצעות גובי האמרה. עניין הזכ"ד שלא נמסר במועד להגנה עלה כבר בישיבה שלאחר מכן ביום 17/07/08, והסנגור ביקש לזמן את העד שוב לעדות על אותו זכ"ד. התובע הסכים לכך ובימ"ש קמא אף החליט לזמנו להמשך חקירה נגדית. אולם בישיבה שלאחר מכן ביום 23/07/08 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית ביניהם אודות הגשת מסמכים בהסכמה, ובכללם גם זכ"דים מחקירת השב"כ, ובעקבות זאת נמסר לביהמ"ש כי אין צורך בחקירה נגדית של העד. בנסיבות אלה, כאשר הסנגור ויתר על חקירה נגדית בעקבות הסדר דיוני, תמוהה טענתו כי נפגעה הגנת המשיב בשל כך, ולכן אני דוחה טענה זו מכל וכל.

אשר לטענות האחרות שהעלה הסנגור ביחס למשקל אמרתו של עד תביעה 3, גם בהן לא מצאתי ממש. לא יכולה להיות מחלוקת כי העד מילא תפקיד בכיר ביותר בממשל הפלסטיני בהיותו יו"ר המועצה המחוקקת ומ"מ ראש הרשות הפלסטינית. במעמדו הבכיר, ברור גם כי הוא לא היה מהחברים הזוטרים ברשימת הרפורמה והשינוי. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים שאנשים שנושאים בתפקידים בכירים בתנועות פוליטיות בקיאים בנעשה באותן תנועות, ולכן אינני מוצא טעם מדוע לפקפק בדברים המאוד ברורים שמסר העד יותר מפעם אחת, בלא כל הסתייגות, באשר לחברותו של המשיב ביחד עם חברים אחרים, במועצה המחוקקת מטעם הרשימה האמורה. גם השוני שיש בין עדותו של העד במשטרה ובין האמור בזכ"ד ס/1, אין בו כדי לפגוע במשקלה של העדות אשר נגבתה תחת אזהרה והעד אף אישר בחתימתו בתחתית כל עמוד ועמוד את תוכנה. במיוחד אמורים הדברים כאשר אין למעשה סתירה בין שני המסמכים.

קיצורם של דברים, בימ"ש קמא ביסס את הרשעתו של המשיב על עדות מפלילה שנמסרה בהסכמה, ואשר ביהמ"ש ראה לתת בה אמון מלא. בחומר הראיות אף נמצא חיזוק ראייתי לאותה עדות מפלילה, ולכן בדין החליט בימ"ש קמא להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו, למעט הסתייגות אחת שבה אני סבור שהצדק עם הסנגור.

בסיכומיו לעניין הכרעת הדין בבימ"ש קמא ציין הסנגור כי יש כפילות בין פרט האישום השני שעניינו נשיאת משרה ובין פרט האישום השלישי שעוסק בפעילות, ושניהם מתייחסים לאותו עניין עצמו של חברותו של המשיב במועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם רשימת הרפורמה והשינוי. אף שהסנגור לא חזר על טיעון זה בהודעת הערעור, אני סבור שהצדק עמו, ואין זה ראוי להרשיע בשני פרטי אישום בגין אותן עובדות. עם זאת, מאחר ועניין זה לא עלה בדיון בערעור, ואף לא שמעתי את עמדת התביעה בעניין, החלטתי בסופו של דבר לא להתערב בעניין זה.

בשולי הדברים אני מבקש להעיר עוד כי בימ"ש קמא לא דק פורתא, כאשר ציין בטעות בפתח גזר הדין כי המשיב הורשע גם בעבירה של ביצוע שירות, ולא היא, שהרי עבירה של ביצוע שירות לא יוחסה למשיב בכתב האישום המתוקן שבו הורשע.